שניאור שלי מוקף מידי יום בהמון אנשים. את הבוקר הוא פותח בנסיעה לגן, עם הנהג והמלווה. בגן מחכה לו הצוות: גננת וארבע סייעות. בנוסף, במהלך היום הוא פוגש לפחות איש מקצוע נוסף, מרפאה בעיסוק או קלינאית תקשורת או פזיותרפיסטית. בסיום היום בגן הוא מתחיל את מועדונית אחר הצהריים. שם מחכות לו שתי גננות, יחד עם שלוש מתנדבות. בימים בהם יש לו בריכה הוא פוגש מתנדבת נוספת, אשר מעלה אותו מהמועדונית לבריכה, מארגנת אותו ומוסרת אותו למטפלת בהידרותרפיה, וכמובן מחזירה אותו למועדונית בסיום הטיפול.
בסוף יום הלימודים הוא חוזר בהסעה עם נהג ומלווה אחרים. מהבית הוא לרוב יוצא לטיפול נוסף, כי הגיל הזה הוא חשוב ביותר להתפתחות שלו ואנחנו משתדלים לדחוס את מה שאפשר.
הצלחתן להחזיק ראש כמה אנשים שניאור פוגש מידי יום?
***
כל בוקר כאשר אני שולחת את שניאור לגן, אני מוצאת את עצמי מתפללת. שיהיה לו טוב, שימצא חן בעיני כולם, ושיהיה לאנשים מספיק סבלנות אליו.
בהתחלה נורא חששתי. דמיינתי לעצמי את שניאור, שצריך להתמודד מול כל כך הרבה אנשים, מול כל כך הרבה פרצופים לא מוכרים. ילד קטן שגם ככה נורא רגיש וחושש מכל דבר לא מוכר.
עם הזמן נוכחתי לדעת ולראות מקרוב כיצד זכינו ששניאור מוקף מכל עבר באנשים טובים. אני תמיד אומרת שאנשים שבחרו לעסוק בחינוך המיוחד, הם אנשים מיוחדים בעצמם. אנשים שבחרו לעצמם עבודה שהיא שליחות, שהיא נתינה אין סופית.
כשסיפרתי על כך לחברה, שהיא גם אמא לילד מיוחד בעצמה, היא אמרה לי: "אני שמחה בשבילך. שניאור באמת זכה. אבל תזכרי שאת צריכה לתחזק את זה, להעריך ולפרגן. כי זאת עבודה לא קלה כלל".
ומאז אני נוהגת מידי פעם להפתיע את הצוות הרחב שמקיף את שניאור מידי יום. לשלוח משהו קטן שיבטא את ההערכה העצומה שלי אליהם, ואת הכרת התודה על המסירות שלהם לשניאור.
אם זה כוס קפה ועוגה לנהג בבוקר, או שוקולד קטן עם פתק למתנדבת שלוקחת אותו לבריכה. כשאני באה לביקור בגן אני מביאה איתי צלחת מאפים ביתיים לצוות הגננות, ובקיץ אני יוצאת עם ארטיקים עבור הנהג והמלווה של ההסעה בחזור.
ולפעמים זה רק כמה מילים במחברת. בכל מוצאי שבת אני יושבת עם המחברת של שניאור (זוכרות אותה מהטור הקודם?), וכותבת לגננות כמה נהנינו בשבת עם שניאור. איך רואים את ההשקעה שלהן בו, ואיך התמוגגנו מנחת לראות היצירות שקיבל בתיקייה.
כי גם כאלו שבחרו מעצמם במקצוע שהוא שליחות, ראויים לקבל את ההערכה והתודה שלנו אליהם.
***
ועם הזמן פיתחתי את השיטה הזאת הלאה. כי הרי אנחנו מוקפות כל הזמן באנשים רבים אשר עושים ומתאמצים בשבילנו מעבר למה שהם חייבים. אנשים שהתרגלנו שהם שם בשבילנו תמיד.
אם זה המורים ב"חיידר" (כינוי לבית הספר החרדי) של מנדי, הבכור שלי, שחוזר משם כל יום מאושר ושמח. ואם זה הפקידה בקופת חולים כללית, שטורחת עבורי כל חודש לארגן אישורים לכל הטיפולים של שניאור.
לכולם אני משתדלת מידי פעם להגיד כמה מילים חמות, או לתת משהו קטן שיביע את ההערכה שלי אליהם. הנתינה הזאת היא לא רק בשבילם, היא גם בשבילי. היא מהווה עבורי שיעור חשוב בהכרת תודה, גם לדברים שהם לכאורה מובנים מאליהם.
בשבוע הבא כבר מתחילים לארוז את משלוחי המנות. תוסיפו לרשימה כמה נשים סביבכן שאתן רוצות להוקיר להן תודה. וכמובן, אל תשכחו פתק עם כמה מילים אישיות, זה מחמם את הלב יותר מכל שוקולד – משובח ככל שיהיה.
