בשמחה ובפנימיות
את הכלל שאימצתי בנוגע לשניאור לקחתי ממעמד הר סיני: נעשה ונשמע. קודם כל נעשה בפועל ונקיים את המצוות, ואחר כך בעזרת השם יגיע השלב בו הוא כבר יבין את המשמעות של המצוות שהוא עושה.
"שששש…." שמעתי את הקריאה בעזרת הגברים בבית הכנסת, ובזווית העיניים קלטתי את בעלי מתרחק עוד קצת עם שניאור, מנסה לשחד אותו עם חטיף חדש. בית הכנסת הומה מפה לפה, כולם באו עם הילדים לשמוע את עשרת הדברות.
שניאור דווקא מאוד אוהב את בית הכנסת השכונתי שלנו. בפעמים הבודדות שהוא מגיע, הוא תמיד נכנס בשמחה וצהלה. המתפללים מכירים אותו ומתייחסים אליו יפה מאוד. הוא נהנה לעבור בין הספסלים, מסתכל על האנשים, ובעיקר עושה המון סיבובים תוך השמעת קולות צחוק.
ועדיין, בית כנסת הוא מקום תפילה. לכן אני משתדלת לבוא איתו רק מתי שחייבים, כדי שלא יפריע למתפללים. בנוסף, אני רוצה שבעלי יהיה פנוי להיות עם מנדי הבכור שלנו.
שיישב ויתפלל איתו, ויגידו יחד את הקטעים החשובים בתפילה.
וכשאני מגיעה עם שניאור בשבועות, זה תמיד מבצע מתוכנן היטב מראש. אני אורזת עבורו ממתקים ופירות, ומכינה את עצמי לכך שזה לא יהיה קל. כי אין באמת דרך להסביר לילד כזה על חשיבות שמיעת עשרת הדברות, ועל כך שהוא חייב להיות בשקט בזמן שקוראים אותם.
***
בכלל, כל הנושא הזה של הקניית ערכים של תורה ומצוות לילדים מיוחדים מורכב ביותר. את מירב הזמן והמשאבים הפנויים מנצלים כדי להקנות להם מיומנויות בסיסיות, החל מהליכה, אכילה עצמאית, דיבור ותקשורת, והרשימה לא נגמרת לעולם.
את הכלל שאימצתי בנוגע לשניאור לקחתי ממעמד הר סיני: נעשה ונשמע. קודם כל נעשה בפועל ונקיים את המצוות, ואחר כך בעזרת השם יגיע השלב בו הוא כבר יבין את המשמעות של המצוות שהוא עושה.
רוצה לקבל כל שבוע את הטור החדש ישירות למייל שלך?
ויש הרבה אתגרים בדרך.. שניאור עדיין מסרב לחבוש כיפה ליותר מכמה דקות, וכל פעולה מצריכה ממני לא מעט מאמץ. ליטול לו ידיים בבוקר, לעזור לו לתרום מטבע לצדקה, ולהיזהר כשהוא שותה את היין מהקידוש שלא יישפך לו על כל הבגדים.
אבל המאמץ משתלם בסוף. שניאור לומד לאט לאט, והפעולות הללו הופכות אצלו להרגל. לא תמיד הוא מבין את המשמעות, אבל הוא יודע שזה חלק מסדר היום שלו. הוא כבר ניגש בעצמו בבוקר לכיור, ולמד להחזיק לבד את המטבע ולאפשר לי לכוון את היד שלו.
לאחרונה הוא אפילו למד להגיד "מן״ (אמן) בסוף הקידוש בהתלהבות גדולה, מחכה כבר לתורו לטעום מהיין המתוק. הוא למד לחכות בסבלנות כשמברכים איתו ביחד על האוכל, והוא לא מתחיל לאכול לפני סיום הברכה.
והכי חשוב: אם בהתחלה הוא נורא חשש ופחד, וכל מצווה כזאת לוותה בהמון מאמץ פיזי ונפשי מצדי, היום הוא עושה חלק מהדברים הללו בשמחה ובהתלהבות.
וכשאני מתבוננת בו ברגעים הללו, אני מלאה בהתרגשות ובשמחה. כן, גם שניאור שלי מקיים מצוות! התורה שייכת גם לו! בדרכו הייחודית והשונה במקצת, הוא מתחבר לתורה בדיוק כמו כולם.
***
כשהקב"ה חיפש את ההר המתאים לתת עליו את התורה, הוא לא חיפש את ההר הכי גבוה. גם לא את ההר הכי יפה. הוא בחר דווקא בהר סיני, ההר הקטן שעמד בצד ולכאורה לא היה לו שום דבר להציג. ההר הזה שהיה שונה וחריג מכל ההרים שסביבו. פשוט ובלי שום עיטורים חיצוניים.
כי התורה ומצוות שייכים לכל יהודי במידה שווה. בין אם הוא תלמיד חכם גדול ומיוחס, ובין אם הוא ילד מיוחד.
שנזכה לקבל את התורה בשמחה ובפנימיות. כולנו, גם כאלו שכרגע הקשר שלהם עם התורה הוא בעיקר בפנימיות שלהם, ולא מבינים את המשמעות של כל מצווה. והעיקר, שהכול יהיה מתוך שמחה.
